הרחבה למשל

 הרחבה

משל המגן והחרב 

תקציר: באגרת זו משל על מלך אשר מסר לבנו חרב ומגן בעלי סגולה נפלאה, שאיתם הנהיג את הארץ, ובגלל שהבן לא העריך את חשיבות המגן, נגנב המגן ועימו החרב ונפל בידי אויביו. אז חוללו האויבים לבן המלך דברים איומים והוא ניסה לעשות במו ידיו מגן וחרב כדי לפייס את אביו, אך המכות רק גברו והתחזקו. בעל הסולם אומר כי טעותו של הבן הייתה שחשב שבכוחו לעשות כמעשי הבורא.

-

"משל המגן והחרב - בעל הסולם"
הרב מיכאל לייטמן בשיחה 1, מתאריך 28.07.05

"ב"ה ועש"ק חזון אפר"ת וורשה

לכבוד ידי"נ נ"י לעד

מכבר ערכתי לך שני מכתבים, ולא עלה בידי לשלחם אליך. והאמת שארצה לראותך טרם נסיעתי אי"ה כ"ב מנחם-אב. עתה אתכבד להטעימך מנופת צוף דבשי.

כתיב: "תאבד דברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה'". משל: למלך שלקח בנו אצלו ללמדו תכסיסי מלוכה. ויראהו את כל הארץ, את אויביו ואת אוהביו.

ויתן המלך לבנו חרב מגנזי אוצרותיו. וסגולה נפלאה בחרב זה, אשר בהראותו החרב לאויבים - כרגע יפלו לפניו כדומן על האדמה."

אם נתאר נכון את התמונה שמצייר בעל הסולם - הכוח עליון, הבורא, שתכונתו היא השפעה, הוא "המלך". ורק בכוח ההשפעה שלו, שנקרא "חרב", הוא מגרש את "האויבים", היינו המחשבות הזרות, שהן כולן אגואיסטיות בעל מנת לקבל. והחרב הזאת הוא מוסר לבנו. שאם יהיו לבנו הכוונות על מנת להשפיע, אז איתן הוא יינצל, כי ינוסו ממנו האויבים, ולאחר מכן ינצח הבן את אויביו, בזה שיכופף אותם תחת ידו.

ואם לתאר את התמונה בתכונות, המלך הוא תכונת המשפיע, ורוצה שבנו יתעלה לתכונת ההשפעה, אמנם שהבן עדיין "קטן". זאת אומרת, נמצא ברצונות מקולקלים, שאותם עליו לתקן עד שיבוא להיות "גדול". כלומר הרצונות ישנם, אבל הם עתידים לגדול בצורה לא נכונה, שאז יקראו "אויבים" לבן. והמלך רוצה לחנך את בנו, כך שכל רצונותיו יהיו הרוחניים, על מנת להשפיע. לכן הוא נותן לו חרב משלו, שהיא תכונת ההשפעה שיכולה לגדול רק אם הבן הקטן יעשה בה שימוש נכון.

"וילך בן המלך ויכבוש מדינות רבות, וישלול שללם ויעש חיל.

לימים אמר המלך לבנו: עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר עצמי שם. ואתה תשב על כסאי ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה." המלך מגלה את עצמו לבן לראשונה, שאומר: "זוהי חרבי, ובה תוכל לנצח את כל אויביך". לאחר מכן הוא עולה למדרגה גדולה מהמדרגה שבה התגלה לבן. וכעת הבן אינו מבחין בו עוד, כי המלך נכנס להסתרה. וזה לאחר שאומר לו: "אני אעלה למגדל, אבל אל תדאג, כי אני נמצא בעולם. נתתי לך סימן כשראית והכרת אותי מעט, וכעת אני נעלם, ועליך להמשיך כאילו נמצאתי כאן. כי ההסתרה היא לטובתך. כדי שתגדל לאותו המקום, היכן שהסתרתי עצמי ממך".

"לימים אמר המלך לבנו: עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר עצמי שם. ואתה תשב על כסאי ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה." המלך מסתיר את עצמו מכולם, מהבן, מהאויבים, ולצורך העניין, גם ממשרתיו.

"ועוד לך מגן זה אשר עד היום היה טמון בגנזי המלכות, ושום אויב ומתנכל לא יוכל להרע לך. בהמצא המגן הזה ברשותך.

ויטול המלך את החרב ויכרכו במגן, ויתן לבנו." בנוסף לחרב שיש לבן, הוא כעת נותן לו גם מגן. "והמלך עצמו עלה אל המגדל ויסתתר שם.

ולא ידע בן המלך כי החרב והמגן כרוכים זה בזה. וכיון שהמגן לא היה חשוב כלל בעיניו - לא שמר אותו, ונגנב ממנו המגן, ועמו החרב.

וכהשמע במדינה אשר בן המלך מנהיג הארץ, וגם נגנבו ממנו החרב והמגן, מיד העיזו פניהם, והתחילו אויביו לערוך עמו מלחמה, עד שנפל בידם בשבי. הוא וכל הרכוש הרב. ועתה שאויבם בידם - שפכו כל חמת נקמתם עליו. ונפרעו ממנו על כל מה שהתעלל בהם בימי הנהגת אביו. ובכל יום ויום הכו אותו מכות נמרצות."

לבן היה קשר גלגלתא עיניים עם האח"פ דעליון, שהיה קשור עם אביו בלמעלה מהדעת, והקשר הזה היה לו כמגן. אלא שלא ידע שהחרב והמגן כרוכים יחדיו, זאת אומרת, שהתכונה - תכונת ההשפעה שאצלו, והפעולה - היותו קשור עם האח"פ דעליון, הן כרוכות זו בזו. אלא חשב שיוכל להיות רק בתכונה שקיבל מאביו, מבלי שיחזיק עצמו בתמידות תחת האח"פ דעליון כמטריה, כמגן מעליו נגד האויבים. ובנקודה הזו התגלו האויבים, האח"פ שלו, הרצונות הלא מתוקנים, ומשכו אותו לעצמם, כך שאיבד גם את תכונת ההשפעה הקודמת שרכש מאביו.

אמנם האב על ידי שנסתר, רצה ללמד אותו איך להיות גדול בעצמו. אבל במקום שיגבור הבן על האח"פ שלו, גבר האח"פ עליו. ובזה ניצלו אותו הקליפות, והוא נפל לעל מנת לקבל. וכל מה שהיה לו בקדושה, עבר לרשות הקליפה שלו, והיה תחת על מנת לקבל, שנקרא "הכו אותו מכות נמרצות". והבן איבד הכל. אבל כשאיבד את הכל, הוא נכנס להסתרה, ונדמה היה כאילו לא אבד דבר, ולא קרה דבר, אלא הכל במקומו מונח. ועוד אפילו היה מתגאה במצב שנמצא בו כעת. כי כך פועלת ההסתרה על האדם, מפני שנמצא תחת שליטת האח"פ שלו, במקום תחת שליטת האח"פ דאביו, דמדרגה עליונה יותר. וזו הבעיה, שההסתרה איננה איבוד הכלים דעליון, אלא שהאדם אינו מכיר בכך שאבדו לו הכלים דעליון.

"ויתבייש בן המלך מאביו, כי צרת אביו כאבה לו יותר מצרתו. וישת עצות בנפשו לעשות חרב ומגן כראשונים כדי לפייס את אביו ולהראותו חכמתו וגבורתו."

מתוך ההסתר מתגלה לו לאט לאט היכן הוא נמצא, ואז מחפש עצות. אבל בינתיים עודו מחפש עצות בתוך עצמו.

"ובתחבולות עשה מין חרב, דומה לחרב הראשון. וכן עשה מגן, דומה למגן הראשון." שרוצה לעשות פעולות השפעה כביכול, ללא עזרת אביו.

"וכאשר נכונו כלי מלחמתו בידו, קרא בקול אל אביו שבראש המגדל: התפאר עלי, כי בן חכם ישמח אב וכו'"

נדמה לבן כאילו מעשהו מחוכמה, כי כך מסובב לו במכוון מלמעלה, כדי שיגלה את הרע, יגיע להכרת הרע, גם מתוך שמנסה לפעול ללא כוח עליון. אלא כביכול מסוגל לשנות משהו מעצמו, בכוחותיו הוא, ולא שבא מלמעלה כוח הנקרא "מאור המחזיר למוטב", והוא מתקן את הכלים שלו, ונותן לו תכונה חדשה.

זאת אומרת, האדם חושב שמלבד העצות שמשמיעים לו מקובלים, הוא יכול או צריך לתת עוד איזו יגיעה בתיקון עצמו. אלא שמלבד לגלות את הרע שבו, עד כדי כך שישנא אותו, ויבין שזקוק למשהו אחר, אין האדם יכול לעשות מאומה. ואם חושב שהוא עצמו מסוגל למשהו, אזי הוא כאותו בן מלך, שבונה חרב ומגן מלאכותיים מקרש ועץ.

"ועד שהוא קורא אל אביו, אויביו הולכים ופוצעים את מוחו וכבדו. וככל שירבו עליו המכות - כן יתגבר ויחזק את עצמו כדי לפייס את אביו. וצועק: עתה איני ירא מכל. ומי יוכל להלחם בי בזמן שהחרב והמגן שלי בידי." הוא חושב שבכוחות עצמו מסוגל לעשות, ולכן גם במוח, גם בכבד, וגם בלב, היינו גם בגדלות וגם בקטנות, הוא נמצא באחיזת הקליפה.

"וכל כמה שהוא מתפאר - אויביו מרבים עליו מכות ופצעים. אבנים ומקלות פורחים על ראשו. ודמו שותת על לחיו. והוא מתאמץ לזקוף קומתו בגאוה, כגבורים," הבן מתגאה בכלים שלו. שהחרב והמגן הם שלו, ובהם הוא מנצח, במקום באלו שקיבל מאביו ואיבד. כלומר אף שאיבד את החרב והמגן, הוא אינו פונה למעלה לקבל עזרה, וחרב ומגן חדשים. אלא בגאוותו עוד חושב שמסוגל לבד. ויותר מכך, הוא גם רוצה שאביו יתגאה בו. המצב הזה נקרא, שהקליפות באות ומכות בכל כולו.

"להראות לאביו שעתה אינו ירא מכל. וכשחק מאזניים נחשבו לעומת גבורתו. כי החרב עמד לו, או המגן עמד לו וכו'.

וזה שרמז המשורר, "תאבד דברי כזב", דהיינו, אותם שפניהם כקוף בפני אדם. ועושים בכח עצמם חרב כמעשי הקב"ה; ולא עוד, אלא שרוצים גם כן להתפאר במלאכה זו כמו שהשי"ת מתפאר וכו',"

החרב והמגן הקודמים הם בדבקות התחתון לעליון, שהתחתון מבטל את עצמו כלפיו, ואז האח"פ דעליון בשבילו הוא המגן, ותכונת ההשפעה שמקבל על הגלגלתא ועיניים שלו, היא החרב. כך שמפני תכונת ההשפעה שהעליון סיפק לו, היו האויבים בורחים, והוא היה מנצח אותם בחרב והמגן דאביו. אבל כשהבן בונה חרב ומגן בעצמו, שכביכול בכוח הגבורה שלו עצמו יוכל להתגבר נגד הטבע שלו, היינו על ידי כל מיני השיטות האחרות מלבד המאור המחזיר למוטב, יוצא שאין טיפשות גדולה מזו.

אבל האדם אינו מכיר ואינו מבין, ונצרך לעשיית מאמצים רבים, ולעבור שלבים רבים, לפני שיגלה שמלבד לכופף את ראשו, ולקבל את תכונת העליון, זאת אומרת את החושך, וההסתרה, בלי שום תפיסה בהבנת ההשגחה חובה עליו גם לקבל את ההשגחה הזאת כדבר שבא על מנת שירסן את עצמו, ויקבל אותה על עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שיבין שלמעלה מהכלים שלו, שם נמצאת האמת, ולא בכלים ששופטים לפי הרצון האגואיסטי.

"ועליהם נאמר "איש דמים ומרמה יתעב ה'", כי במעשי אנוש עושה מגן ומתפאר שאינו מרגיש שום כאב וכו' - גם זה יתעב ה', דהיינו, ששליתו נהפך על פניו, כי אומר שהוא בעל חכמה וגבורה, ואינו ירא מכל, ויחד עם זה מלא מרמה ומבקש תחבולות וכו', זה יתעב ה'."

האדם נברא כך שהוא חושב שנדרשת ממנו עבודה נגד הטבע שלו, אבל אין זה נכון כלל. עבודה נגד הטבע לא דורשים מהאדם, כי הוא איננו מסוגל להיאבק נגדו. הרי הוא כולו נמצא בתוך הטבע, אז כיצד יעשה זאת? אלא צריכים לצאת מהטבע האגואיסטי, ולהיות למעלה ממנו, ורק אז בכוח ההשפעה שרכש הוא מסתכל על התכונות דקבלה מהצד. והוא רואה את כל החשבונות שהאנושות עושה מתוך תת המודע במשך אלפי שנותיה, בכל הרשימות שמתעוררות בה. והוא רואה את כל התהליך שעבר, ואיך לקח החלטות, ומה עשה, ומה היה נראה לו, ומה היה נדמה לו. ומהצד הוא מבין איך להתחיל לנצל את התכונות האגואיסטיות האלה בצורה נכונה. שבעצם אין צורך להיאבק נגדן, אלא כמו שכותב בעל הסולם: "תשים עיניך בהם", תראה אותן, "ויהיו כגל של עצמות".

כלומר, אם באים בצורה הנכונה, מדרגה עליונה יותר, אז קורה ההפך, רוכשים את הרצונות האלה, והופכים אותם לכלים שבהם מקבלים דבקות בעליון, מפני שחסרה להם רק הכוונה על מנת להשפיע. לכן אין צורך להיאבק ברצונות דלקבל, אלא רוכשים את הכוונה על מנת להשפיע בזה שמתעלים מעל לכלים האלה. זאת אומרת, עושים עליהם צמצום, ואז רוכשים כלים של גלגלתא ועיניים. ולאחר שיש לאדם גלגלתא ועיניים, הוא מתחיל לעבוד עם הכלים של האח"פ, ולצרף אותם לאט לאט לגלגלתא ועיניים.

לכן עיקר האגרת הוא, שהאדם צריך לעבור שלבים רבים של יגיעה, ושגיאות, והבחנות, שלאחר מכן הוא כביכול מתחרט על שהיה, ומה שעשה. אבל דבר איננו הולך לאיבוד, אלא צריך היה לעשות את כל הדברים הללו. וכשמבין זאת, אז מבין שהמאבק לחלוטין אינו כפי שחשב מלכתחילה.

"אלא כל השלמות מונח בסוד שם הקדוש "אלקי צדקי", אשר כל אבריו וגידיו ידעו שמקום "השראת השכינה", הוא במקום "הצדק", דהיינו, בזה הידיעה החלוטה, אשר צדקו יחדיו כל מחשבותיו, ולא צעד עוד שום אדם בעולם פסיעה רעה שוה בשוה, כמו שלא יצעד בכח עצמו פסיעה טובה ודו"ק.

והגם שהכל מאמינים כך, אבל לידיעה הם צריכים, להתישב על הלב, כמו "מושכל ראשון", אשר ההשתפכות של לב נאמן אמיתי אל הבורא ית', מסוגלת לגלות שכל זה בעולם, כמו כל דבר פשוט ומקובל שמתישב כל צרכו על הלב."

הידיעה צריכה להגיע להלב. וזה קורה רק לאחר מספר היגיעות שחייב כל אחד לבצע כטועה, שכביכול פונה לכוחות עצמו, מתוך שמבין כי חובה עליו להתגבר, ולעשות אילו מאמצים. בדומה לתהליך ההתפתחות שעוברת כללות האנושות במשך ארבעים אלף שנים. מאז פרא האדם שיצא מהמערה, ודרך הקידמה, ופיתוח הטכנולוגיה והמדע, עד שבימינו היא שרויה בבלבול ובמשבר כללי, ונותר לה רק להודות בכשלונה. האנשות הלכה בשאיפה לסדר לאדם את החיים בכוחות עצמה, אבל זו הייתה טעות מעיקרה. חשבנו שגורדי שחקים, טכנולוגיה ומחשבים יטיבו את חיינו, אך בסופו של דבר טוב יותר לא נעשה.

וכפי שהאנושות צוברת נסיון רב, עד שנוכחת שהיא במצב אנוש. ורק לאחר מכן מתגלה הכלי הנכון להבנת הדרך החדשה, שאחרת אי אפשר להבין אותה. כך גם האדם בחייו הפרטיים, כי כלל ופרט שווים. שהאדם בעבודתו הפרטית עובד ומזיע כל חייו, ורק לאחר שהוא מיואש, אז מגיע לנקודה שבלב. וכן העבודה הרוחנית מביאה את האדם ליאוש מכוחותיו עצמו, ובטרם מגיע ליאוש הזה, אין הוא מסוגל להבין שישנה דרך אחרת. הוא יכול לשמוע עליה, אבל הוא איננו שומע. על כך אומר בעל הסולם, שהמקובלים מייעצים לאדם להרבות יגיעה כמה שאפשר, לא משנה איך ומה, אלא "מה שבכוחך לעשות, עשה". שיש בזה גם אמירה בנוגע לכמות היגיעה שחובה לתת, כדי להתייאש ממנה.

"וז"ע "ובקשתם "משם" את ה' אלקיך ומצאת", וזה ענין ברכת "הטוב ומטיב", שהוא "מטיב לאחריני"," אחרי שהאדם מבין שבעצמו הוא איננו מסוגל לעשות כלום, והוא פונה לבורא, אז הוא מגלה שהפנייה אליו היא הדבר הטוב ביותר. ואפילו יכול היה להצליח בעצמו, לא היה רוצה בכך. אלא מוטב לו לפנות לבורא, לקבל ממנו חרב ומגן, ואז להצליח, זאת אומרת, להצליח בדבקות בעליון, ולא לבד. כי הרווח של האדם שכל הזמן נמצא עימו בדבקות. שכעת גילה שהדבקות בבורא חשובה לו יותר מכל ניצחון אחר, אילו יכול היה לנצח בעצמו.

"כי השגתו שורה באמת על הטובה, כי ע"כ, נקרא "טוב", ושם זה מושג לכל אדם בנקל. וזה ג"כ שם "אלקי חסדי". אבל מחמת קלותו להתקבל, לא נשאר היחיד על כל הבריות ודו"ק.

אבל ע"כ עבודה שבגלות וקיום תורה מעוני, מגולה בעליל לעין כל אבריו של עובד ה', השם הקדוש "אלקי צדקי", דהיינו, שלא היה רע כלל במציאות, אפילו ברגע קטן מהזמן, שז"ס "ומטיב","

הבורא לא שולח מכות, ולאחר מכן מחלק סוכריות כפיצוי, כאמרת הכסילים, עבוד קשה בעולם הזה, ואחר כך יהיה לך גן עדן, שכך הם מפרשים "היום לעבודה, ומחר לקבל שכרם". אלא אותם כלים שמקבלים בזמן הסתר, הם הם עצמם ובזמן ההסתר, מגלים את הגילוי, והאהבה.

ברוחניות אין זמנים כמו שכעת נדמה לנו שאנחנו קיימים בתוך רצף של זמן. לכן בדיוק באותם מצבים בהם אדם היה, והרגיש קודם את הרע שלו, בהם הוא מגלה את האהבה. שהאהבה הייתה שם גם אז, רק הוא לא הרגיש בה.

"פירוש שאינו מתגלה על "הטוב", רק על "המטיב לאחריני", בסוד, "גם זו לטובה". שז"ע עמוק ונכבד מכל הנכבדות, ויחוד הזה לא משאיר שום מקום, אפילו ... עת הזאת חוץ הימנו. וז"ס הוי' אחד ושמו אחד, המושג פשוט לשלמים.

יהודה ליב"

אז מתאחדים יחד כל הזמנים, היינו כל המצבים, היות שאין זמן ברוחניות. והאדם מבין שרק מתוך חוסר השלמות של התפיסה שלו, נראה היה לו כאילו יש עבר, הווה ועתיד, ושההשגחה כביכול מתחלקת לזמנים ולאופנים. אבל כשמתקן את התפיסה שלו, ומגיע לראיית התמונה המלאה, אז מגלה שיחס הבורא אליו הוא טוב ומיטיב, ותמיד היה בתוך היחס הזה. אלא שמתגלה לו כ"מיטיב לאחריני", רק כדי שידע איך להעריך את אותו יחס. כי רק מתוך המצב הנגדי אנחנו מסוגלים לגלות את האמת.-

בניתוק מהבורא האדם תמיד טועה.

(הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

האם ה"טוב" מתגלה יחד ה"מיטיב" או קודם מתגלה ה"טוב" ולאחר מכן ה"מיטיב"?

טוב לא יתכן שיתגלה בלי המיטיב. אם מדובר בכלים דקבלה, אז מתגלה בתוכם רק הטוב. אבל ברוחניות עלינו לגלות את המיטיב, שבכך מגלים את הטוב. האחד לא יכול להיות בלי השני, היות שהטוב הופך להיות עבור האדם היותו בהכרה ובדבקות בבעל הבית, שאז "טוב" ו"מיטיב" הם היינו הך. זאת אומרת, אם רוצים רק את התענוגים, מגלים "טוב" בלבד. אבל אם התענוג של האדם בא מדבקות, מגדלות בעל הבית, אז ה"טוב" הוא ה"מיטיב".

 לשיחה 28.07.05

לצפייה לחץ כאן
לטקסט לחץ כאן

-

אין לו קשר עם האבא, הוא הסתתר,

ואז החרב, המגן, כל הדברים האלה לא עזרו לו.
הם נגנבו ממנו,

הוא לא ידע אם הם קשורים יחד או לא, 

והוא הלך לעוד ועוד טעויות גדולות יותר,

כאילו שהוא בעל הפעולה, בעל השכל, המבין,

שכך צריך לעשות משהו.

-

אלא ההצלחה תלויה רק בדביקות.

(הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

-
"מגן וחרב" צריכים לשמש נגד האגו שלנו

"למרות הכל, חוק הטבע גובר בכל פעם ומביא אותנו לאי איזון ברמה גבוהה יותר ויותר. לעולם איננו נמצאים בביטחון ובשלווה, לעולם איננו נמצאים באיזון. עלינו לגלות כי האיזון מושג בהתאם לחוק של השפעה. הרי כל התיקונים שעשינו עד כה נעשו מתוך שמירה על הרצון לקבל שלנו האגואיסטי רק כדי לבנות סביבו מגן כלשהו.

בעל הסולם מדגים זאת במשל על בן מלך, "מגן וחרב". המשל מספר על בן המלך שאיבד את המגן והחרב שאביו נתן לו, כי הם לא היו חשובים בעבורו. הוא חשב על עצמו, על פנימיותו. כשהרצון לקבל שלו גדל, כשהחלו להתנפל עליו האויבים, לקח בן המלך מגן וחרב משלו כדי להגן על עצמו מאויביו ולעמוד כנגדם. הוא לא הבין שאביו עשה כל זאת. כך, כמו בן המלך, אנו נלחמים עם הטבע וכל היתר כדי לשמור על האגואיזם שלנו.
הגיע הזמן להבין כי אנו נלחמים נגד הבורא וכמובן שלא ננצח. הרי כל המלחמה הזו כוונתה לעורר אותנו כדי שבכל זאת נתחיל לחזור למוטב. החרב והמגן צריכים לשמש נגד האגו שלנו. ההיפוך הזה - המלחמה נגד האגו ולא נגד הטבע - הוא נקודת הכרת הרע. כמו בבית משפט עלינו להודות: "כן, האגו הוא מקור הרע". לא את מה שמחוץ לנו עלינו לתקן, אלא את מה שבתוכנו. (הרב מיכאל לייטמן, 09.04.06)

הבן יכול לקבל החלטות עצמאיות 
רק כדי להתחבר לאב.

אין יותר החלטות מעבר לזה, 
בחיים לא, אין דבר כזה.
כל יתר ההחלטות הן שקר.

כי לא יכול להיות 

שהבן בהחלטתו לעשות איזו פעולה בניתוק מהאב

יעשה אותה נכון, זה לא יכול להיות.

(הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

-

הבן לא מבין שהאויבים הם לא כדי להילחם בהם,

אלא לקבל מאביו כוחות ואיתם להילחם,

ואז האויבים יהפכו לו לכוח ועזרה.

"אנחנו זוכרים מהאיגרת של בעל הסולם על זה שהמלך נתן לבן שלו מגן וחרב כדי להילחם נכון, והבן נלחם במגן וחרב שלו בצורה לא נכונה, כי הלך ונלחם דווקא כנגד האויבים האלה. הוא לא הבין שהאויבים האלה הם לא כדי להילחם בהם, אלא כדי לקבל מאביו כוחות וכך איתם להילחם, ואז כל האויבים האלה דווקא יהפכו לו לכוח ועזרה.

לכן אם אדם נכלל בחברה, הוא מקבל ממנה תזכורת שלא צריך להילחם נגד כל המחשבות והכוונות שיש לו, להצליח בחיים, או להתלונן על הדרך וכולי, המשטינים שבכל הכיוונים עובדים עליו. אלא הוא צריך לבקש כוח מהבורא להתעלות מעליהם, לא להילחם איתם בצורה פרונטאלית כזאת פנים אל פנים. כי אלה כוחות העזר שבאים מלמעלה מהבורא.

[...]

צריכים להבין שהגישה למשטינים חייבת להיות עניינית, שאלה אותם כוחות שמייצבים אותנו. רב"ש מסביר לנו שאם המשטינים האלה באים מבחוץ, אז הם באים כדי שהבורא יכָוון בזה את האדם שלא ייכנס לגאווה ושלא ידרוש כבוד. ואז הוא שולח לו כוחות עזר מבחוץ שבאים על האדם ומקטרגים ומקללים אותו, ודווקא בצורה כזאת ההשגחה העליונה פועלת ומייצבת את האדם בדרך שלו.
לכן כלפי כל המחשבות והרצונות שמתעוררים בי כנגד הדרך, אני צריך לעבוד בהבנה, בהכרה, ולהתייחס אליהם כשליחי ה' וש"אין עוד מלבדו", ובהתאם לזה אני צריך לפנות אליו ולברר לָמה אני מרגיש אותם כנגד? כי בהם עדיין אין לי מגע נכון עם הבורא ואז אני צריך לתקן את זה."  (הרב מיכאל לייטמן, 20.10.10)

רוצה המלך, 

שאנחנו נגיע לדרגתו, שאנחנו ננהל את המציאות.

(הרב מיכאל לייטמן, 31.01.13)

-

מגן וחרב - עבודה על רצונות

שאלה: האם מגן וחרב הם מטאפורה לקווים ימין ושמאל? אם כן, מי מהם זה השפעה ומי קבלה?

תשובתי: המגן, זה בעיקר צמצום של העבודה עם הרצונות שלך. והחרב, זה כאשר אתה הופך את הרצונות האגואיסטיים לאלטרואיסטיים, בעזרת החרב אתה מביס את האויבים שלך. כלומר מנצח אותם, מכניע אותם בכזאת צורה, שהם יעבדו בכוונה על מנת להשפיע במקום בכוונה על מנת לקבל.

שאלה: האם גם עשירייה מקבלת מגן וחרב?

תשובתי: בוודאי. הכוונה שקודם אתם מתאספים לעשירייה, ועד אז שום דבר לא ניתן לאף אחד בנפרד. חכמת הקבלה אינה מדברת על אדם אחד, אלא על עשירייה שמתאספת יחד כגוף אחד, מפני שאחרת הם לא יוכלו להגיע למצב שבו הם מבטלים את עצמם זה כלפי זה ובאופן כלשהו מתחילים להידמות לבורא.

גשם במדבר

"ככל שהמדרגה גבוהה יותר, כך מתגלה רוע גדול יותר. הכול מתחיל מ"קו שמאל", מאגו שגדל, הרי אנחנו חייבים לעלות לפסגת ההר - לשיא ההרהורים, הרצונות, הפירוד, השנאה, התאווה.

זאת טיפשות לחשוב שהאדם חייב לעשות את זה לבד. דווקא על הטעות הזאת אנחנו מבזבזים את הכוחות שלנו, במקום מיד לשאוף לחיבור.

הבעיה היא, שהאדם נלחם כמו דון קישוט נגד טחנות רוח, ולא עם האויב האמיתי. הוא חמוש בצעצוע של מגן וחרב תוצרת עצמית, ולא במגן והחרב האמיתיים שהוא קיבל מאביו, מהאור העליון, ואיבד אותם בגלל הרשלנות שלו. הרי, הוא חשב שהוא ישיג את הכול לבד, בכוחות ובשכל משלו.

זאת כל הטעות שלו, מפני שהעבודה הזאת, למעשה, לא קשה בכלל - היא יכולה להפוך לעבודה נעימה, מרתקת, מהנה. האדם הופך לאומן שאוהב את עבודתו אם הוא מסדר אותה בצורה נכונה ומתאר לעצמו בצורה מדויקת איך להיכנס אליה ומי הם השותפים שלו: החברים, המורה, הבורא. העיקר הוא לברר את הגישה הנכונה, זה כל הקושי."
 -

מה זאת אומרת נגנב?

דרגת ריחוק נוספת.
-

שהאבא נתן את המגן,

הוא נתן לבן את היכולת לחזור אליו, 
להתקשר עימו.

(הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

  -

לקבל מהבורא שכל וכוח, ויעשה ראוי להיות כמוהו

"מגלה שהבורא הוא שגורם לו את כל זה בכוונה, כדי שיחבר יחד את שני הכוחות הללו, כוח המשיכה לאהבת ה' וכוח הדחייה ממה שמפריע לאהבת ה', מאותו רצון לקבל. אחרת לא יתגלה בו מה שמוגדר בחוכמת הקבלה כ"רצון לקבל". שאיננו סתם האגו, שהאדם רוצה איזה משהו. אלא אותו רצון שמפריע לדבקות בבורא.
ואם שניהם מתגלים זה כנגד זה עד כדי כך, שהאדם רוצה לבטל את הרצון לקבל שלו, אז הוא רואה שמצד עצמו איננו מסוגל לבטלו. מה שמקנה לאדם יכולת נוספת להידבק בבורא, אבל מכניס אותו לעבודה של בלבולים והבחנות. עד שהוא מגלה, שמצד הטבע הוא איננו מסוגל לבטל אותו. והבורא סידר לו כל זאת בכוונה, כדי שלא יהיה בידו להתגבר בעצמו. כמו במשל של בעל הסולם, 
על בן המלך שלוקח מגן וחרב ועושה לעצמו מלחמה. אלא שיאלץ לאחר כל הבירורים לפנות לבורא, ולקבל ממנו שכל וכוח, ויעשה ראוי להיות כמוהו. כמו במשל על בן המלך שיושב במרתף החשוך, עד שיום אחד נגלים לו כל אוצרות המלך." (הרב מיכאל לייטמן, 09.08.06)

-

"כל מה שבידך ובכוחך לעשות" 
היינו, לחפש דביקות.

אלא מה חשבת לעשות?

לעבוד עם חרב ומגן? לא.

לחפש דביקות בכל האמצעים.

(הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

-

עבודה שבלב
איך מברכים בהסתרה?

העבודה שלנו דווקא בהסתרה, ברור שבגילוי אין בעיה לברך אותו. 

איך בהסתרה אפשר לברך, אם אני נמצא ההיפך ממנו? כי אם אני נמצא באותם הכלים, אז אני נמצא בגילוי. אם אני נמצא בהסתר, זה נקרא שהרצונות שלי הפוכים ממנו. ואז איך אני יכול לברך?

אם הוא נותן לי מכות ואני בוכה ואומר "תודה רבה, תן לי עוד ועוד" אז זה נקרא שאני מברך? הרי זה דומה לאותו בן מלך שרוצה להתגאות בכוח של עצמו, איך יכול להיות דבר כזה? אלא אם אני בתיקון שלי, במקום המכות האלה, מרגיש את הרחמים ואחר כך את האהבה, אז במידה זאת אני מברך, "כל עצמותי תאמרנה". אחרת איך אני יכול? אני לא יכול בבת אחת להרגיש רע ולברך, אבל ההרגשה עצמה היא ברכה או קללה? אם אני מרגיש רע סימן שאני מקלל אותו, אין אפס, אני לא צריך לומר, לפתוח את הפה, זה לא יעזור, אנחנו מדברים על "עבודה שבלב". (הרב מיכאל לייטמן, 01.06.14)

-

"עד שנפל בידם בשבי." - זאת אומרת נשבר.

אכלו אותו אותם הרצונות 
הפנימיים שלו וגם החיצוניים,

מה שנראה לנו חיצוניים בעולם הזה, 
היינו כל העולם,

וכך יַצא לגלות.

(הרב מיכאל לייטמן, 31.01.13)

-

נראה לו שבכוחותיו 

הוא מסוגל להגיע להתרוממות 

מעל המוח והלב שלו שמרגיש רע

זוכרים את האגרת של בעל הסולם שבה הבן צועק לאביו עם מגן וחרב שעשה בעצמו, "תראה איזה גיבור הבן שלך אתה יכול להתגאות בי", ובעצם כמו שכותב שם בעל הסולם זו ממש השפלה. למה? כי נראה לו כביכול שבכוחותיו הוא מסוגל להגיע להתרוממות מעל המוח והלב שלו שמרגישים רע. אז איך עושים? איך אדם יכול להתגבר ולמרות שרע לו להרגיש טוב כלפי הבורא? (הרב מיכאל לייטמן, סדנת בוקר, 23.02.14)

אנחנו מחליפים אגו אחד לאגו יותר גדול

תלוי עם מי אני מזדהה. כל הבעיה שלנו היא לקרוע את עצמנו, להתנתק מהעל מנת לקבל, ולעשות זאת על ידי האור ולא על ידי כל מיני שיטות אחרות. בדרך כלל אנחנו רוצים להיות גיבורים בעצמנו, אבל אם אנחנו גיבורים בעצמנו, אנחנו מחליפים פרה לחמור. זאת אומרת, אנחנו מחליפים אגו אחד לאגו יותר גדול. "תראו איזה גיבור אני", כמו בן המלך שעשה לעצמו מגן וחרב במקום מה שאבא נתן לו, ומתגאה בזה. אלא אנחנו צריכים לקבל מגן וחרב מלמעלה מהבורא, ושבכלל שהוא ילחם. אנחנו צריכים לאור, שהאור יעשה את הפעולות, ואז הפעולות יהיו שלמות, נכונות ומביאות למטרה. (הרב מיכאל לייטמן, 23.04.14)

"משל המגן והחרב - בעל הסולם"

הרב מיכאל לייטמן בשיעור מתאריך 22.07.09

משל: למלך שלקח בנו אצלו ללמדו תכסיסי מלוכה. ויראהו את כל הארץ, את אויביו ואת אוהביו.

ויתן המלך לבנו חרב מגנזי אוצרותיו. וסגולה נפלאה בחרב זה, אשר בהראותו החרב לאויבים - כרגע יפלו לפניו כדומן על האדמה.

וילך בן המלך ויכבוש מדינות רבות, וישלול שללם ויעש חיל.

לימים אמר המלך לבנו: עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר עצמי שם. ואתה תשב על כסאי ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה."

וזאת לאחר שבן המלך כבש מדינות רבות, רכש שלל רב והצליח לעמוד מול ומעל האויבים, אבל הכל היה ליד המלך. זאת אומרת, הוא פעל אבל יחד עם המלך, ועכשיו הוא כאילו בניתוק ממנו.

"ועוד לך מגן זה אשר עד היום היה טמון בגנזי המלכות, ושום אויב ומתנכל לא יוכל להרע לך. בהמצא המגן הזה ברשותך." קודם הייתה לו כביכול רק חרב, ועכשיו המלך מוסיף לו גם מגן.

"ויטול המלך את החרב ויכרכו במגן, ויתן לבנו. והמלך עצמו עלה אל המגדל ויסתתר שם.

ולא ידע בן המלך כי החרב והמגן כרוכים זה בזה. וכיון שהמגן לא היה חשוב כלל בעיניו - לא שמר אותו, ונגנב ממנו המגן, ועמו החרב."

קודם הייתה לבן המלך רק חרב, והוא היה משתמש בה ליד אביו והכל היה בסדר. ומה עושה האב? מוסיף לו מגן ומסתתר. והבן מהניסיון שלו יודע שהחרב חשובה, והמגן לא כל כך כי עוד לא עבד עימו, ולכן הוא מזלזל בו. או אולי הוא לא כל כך ידע שהמגן קשור עם החרב, זאת שאלה שאולי נדון בה בהמשך. אז בגלל שהמגן קשור לחרב נגנבה גם החרב, וזה העיקר בעיניו שהמגן כאילו לא היה כל כך חשוב, אז נגנבו שניהם.

"וכהשמע במדינה אשר בן המלך מנהיג הארץ," וכששמעו במדינה שאין כבר מלך, ולבן המלך אין מגן ואין לו גם חרב. "וגם נגנבו ממנו החרב והמגן, מיד העיזו פניהם, והתחילו אויביו לערוך עמו מלחמה, עד שנפל בידם בשבי. הוא וכל הרכוש הרב. ועתה שאויבם בידם - שפכו כל חמת נקמתם עליו. ונפרעו ממנו על כל מה שהתעלל בהם בימי הנהגת אביו. ובכל יום ויום הכו אותו מכות נמרצות.

ויתבייש בן המלך מאביו, כי צרת אביו כאבה לו יותר מצרתו. וישת עצות בנפשו לעשות חרב ומגן כראשונים כדי לפייס את אביו ולהראותו חכמתו וגבורתו.

עד כמה שהצרות, הבעיות, הבלבולים והבושה גורמים לו לכך שהוא הולך ומתרחק. ראשית, שהוא חושב שהוא עצמו יכול לבנות חרב ומגן. שנית, שהוא הולך לרמות את אבא שלו. זאת אומרת, להוריד אותו מהדרגה שהוא יודע ומבין הכל, לא לבקש ממנו בצורה כלשהי, ולא לחפש לאן הוא נעלם. היינו, לא לתלות את ההצלחה הקודמת שלו בזה שאביו היה לידו, אלא שהוא עצמו מסוגל על ידי כלִי זין משלו להצליח. וכל זה כדי לחפות על הבושה כלפי אביו. האם זאת ההרגשה הנכונה כלפי האבא?

"ובתחבולות עשה מין חרב, דומה לחרב הראשון. וכן עשה מגן, דומה למגן הראשון.

וכאשר נכונו כלי מלחמתו בידו, קרא בקול אל אביו שבראש המגדל: התפאר עלי, כי בן חכם ישמח אב וכו'" היינו שמתגאה בזה שהוא עצמו מסוגל לעשות משהו, למרות שכאילו המטרה שלו היא לשמח את אביו. "ועד שהוא קורא אל אביו, אויביו הולכים ופוצעים את מוחו וכבדו. וככל שירבו עליו המכות - כן יתגבר ויחזק את עצמו כדי לפייס את אביו. וצועק: עתה איני ירא מכל. ומי יוכל להלחם בי בזמן שהחרב והמגן שלי בידי.

וכל כמה שהוא מתפאר - אויביו מרבים עליו מכות ופצעים. אבנים ומקלות פורחים על ראשו. ודמו שותת על לחיו. והוא מתאמץ לזקוף קומתו בגאוה, כגבורים, להראות לאביו שעתה אינו ירא מכל. וכשחק מאזניים נחשבו לעומת גבורתו. כי החרב עמד לו, או המגן עמד לו וכו'."

וככל שהוא סובל יותר ממכות, מבושה, מזה שאויביו מתנפלים עליו, הוא יכול להעלות את עצמו יותר בגבורה ובגאווה השקריים שלו, כדי להראות לאביו שהנה הוא עומד לבד מול האויבים. ראו באיזה שטות, שקר וערפול הוא נמצא מהמצב הנכון.

"וזה שרמז המשורר, "תאבד דברי כזב", דהיינו, אותם שפניהם כקוף בפני אדם. ועושים בכח עצמם חרב כמעשי הקב"ה;"

אם אדם חושב שיש בו משהו מהדברים הרעים, הטובים, ממעשים, ממחשבות, מרצונות, זה נקרא "קוף", היינו, שיש לו אישיות בפני עצמו. "אדם" זה דומה לבורא, אם יש בו משהו מזה שלקח ממנו, אבל רק בדביקות. אותו חלק מהקוף שיכול להידבק לבורא נקרא "אדם", שיש לו מה שיש לבורא, ורק מתוך כך שדבוק בו.

"ולא עוד, אלא שרוצים גם כן להתפאר במלאכה זו כמו שהשי"ת מתפאר וכו', ועליהם נאמר "איש דמים ומרמה יתעב ה'", כי במעשי אנוש עושה מגן ומתפאר שאינו מרגיש שום כאב וכו' - גם זה יתעב ה', דהיינו, ששליתו נהפך על פניו, כי אומר שהוא בעל חכמה וגבורה, ואינו ירא מכל, ויחד עם זה מלא מרמה ומבקש תחבולות וכו', זה יתעב ה'."

אני חושב שהמצב ברור. כל דבר שאנחנו שוקלים, מבררים בניתוק מהבורא תמיד מביא אותנו לכישלון. "באורך נראה אור", מגיע האור ומברר את הכלים, ואחר כך מגיע האור ומתקן את הכלים. אבל הכל לפי המאמץ שלנו להביא אותו לבירור, לתיקון. רק כך.

 מי שחושב שהוא בעצמו יש לו רגש או שכל, זאת אומרת, שהוא עצמו עושה איזה בירורים או שינויים בניתוק מהבורא, זה פשוט "מעשה הקוף". אין דבר בזוי וטיפשי יותר מזה, שהאדם יחשוב שיש בו בניתוק מהבורא איזה דבר אמת שעל ידו הוא יכול לברר, לתקן ולסדר משהו.

לכן קודם כל עליו לדאוג לקשר. וכשהוא קיים, כתוצאה מזה יבואו אליו מחשבות, רצונות והתהליך שהוא צריך לעשות, ובסוף הכל יהיה נכון. אבל אם אין קשר, "שב ואל תעשה עדיף", פשוט מאוד. ובמשל הזה הדוגמה ברורה, אין לו קשר עם האבא, הוא הסתתר, ואז החרב, המגן, כל הדברים האלה לא עזרו לו. הם נגנבו ממנו, הוא לא ידע אם הם קשורים יחד או לא, והוא הלך לעוד ועוד טעויות גדולות יותר, כאילו שהוא בעל הפעולה, בעל השכל, המבין, שכך צריך לעשות משהו. אלא ההצלחה תלויה רק בדביקות. (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

בזה שהוא הולך לעשות מגן וחרב בעצמו, 

זה נקרא שהוא "לא מחשיב את אביו", 

הוא חושב שהוא מסוגל לעשות את זה לבד, 

שלבד הוא מסוגל להשפיע, 

שלבד הוא מסוגל לעשות את כל הדברים שבעולם.

(הרב מיכאל לייטמן, 31.01.13)

-

שאלה: לכאורה הבן עושה את כל מה שצריך לעשות.

זה לא נכון.

שאלה: אבל האבא נסתר, ולו אין למי לפנות.

שיחפש אותו. זאת אומרת, הבן לא היה באמונה שכל הצלחתו אפילו בלי המגן, הייתה מפני שקיבל חרב מהאבא שהיה נוכח, ושהוא עושה בדביקות עם האבא את המלחמה. וכשאבא נסתר ממנו, זאת אומרת, כשהאיחוד עם האבא נעלם, אז לא החרב ולא המגן עזרו לו, הוא לא יודע בשביל מה הם. הוא סתם שמר על החרב, כי חשב שזה עיקר, אבל אפילו לא ידע איך לגשת לדָבָר. היינו, שהמגן חשוב, כי הוא זה ששומר על הקשר עם החרב, ושניהם פועלים רק בתנאי אחד, אם אביו נסתר.

זאת אומרת, המגן הוא בעצם הקשר שלו לאבא. ואם הוא היה שומר על המגן, כלומר, על הקשר שלו עם אבא, אז הוא לא היה מתרחק מזה, ולא היה נגנב ממנו. מה זאת אומרת נגנב? דרגת ריחוק נוספת. שהאבא נתן את המגן, הוא נתן לבן את היכולת לחזור אליו, להתקשר עימו. וזה שהבן לא שמר על המגן, אז כל כלֵי המלחמה שלו, וכלֵי המלחמה זה לא המגן אלא החרב, שהוא מבדיל בחרב מה קדושה ומה קליפה, הוא חותך. אור חכמה שהוא יכול למשוך, ובזה לראות אמת ושקר.

 והמגן הוא כחסדים. ואם הוא לא מגן על עצמו בדביקות עם האבא, עם הבורא, שזה החסדים שעל ידם נדבקים, אחרי הדביקות שעושים כבר בגלגלתא עינים, בעיבור, ביניקה אז כאילו הוא יוצאים בלהתנתק מהאבא ולהילחם. אבל בגדלות אנחנו לא מתנתקים מהאבא, זה רק מילולית נראה שאנחנו יוצאים ממנו. אנחנו נעשים כמו סוס שהולך עוד לפני שבעל הבית רוצה כאילו לתת לו פקודה, שעד כדי כך הוא רוצה להכיר את בעל הבית. זאת אומרת, דביקות גדולה עוד יותר. העצמאות שמקבלים כשעובדים עם החרב, זה כמו סוס שכול כולו דבוק לבעל הבית.

זאת אומרת, עלינו להבין ששני הכלים האלה, מגן וחרב, זאת אומרת, בלהשפיע על מנת להשפיע זה ה"מגן", שבזה האדם רק מגן על עצמו מהקליפות. וה"חרב", שהוא כבר הופך את הקליפה לקדושה. הדברים האלה כרוכים יחד, ואי אפשר אחד בלי השני. מלכתחילה בכוח האבא הייתה לו אפשרות לקבל על מנת להשפיע, ואחר כך נפל מהגובה הזה. בעצם מדובר כאן על שבירת הכלים, על המצב מלמעלה למטה, על תהליך. (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

המלך נתן לבן שלו יכולת להילחם בחרב ובמגן,

גם מסך לאור החסדים וגם לאור החכמה.

שיש להילחם נגד כל האויבים הפנימיים שלו.

(הרב מיכאל לייטמן, 31.01.13)

-

שאלה: העניין הוא שלפי הסיפור הזה, לבן אין שום אפשרות לדעת שהאחד כרוך בשני, לכן אי אפשר להאשים אותו בשום דבר, כי הכל נסתר. מה עושים?

אם אתה מדבר על שבירת הכלים שקרתה מלמעלה למטה, זה נכון. אבל אז עוד לא היה את מי להאשים, עוד לא היה נברא. אם אתה מדבר עלינו, אז ודאי שלנו יש את התהליך הזה שאנחנו כל פעם נתקעים בו, או שמזהים אותו או שבכלל לא, או שאשמים או שלא. הכל תלוי בתשומת לב האדם. (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

"אלא כל השלמות מונח בסוד שם הקדוש "אלקי צדקי", אשר כל אבריו וגידיו ידעו שמקום "השראת השכינה", הוא במקום "הצדק", דהיינו, בזה הידיעה החלוטה, אשר צדקו יחדיו כל מחשבותיו, ולא צעד עוד שום אדם בעולם פסיעה רעה שוה בשוה, כמו שלא יצעד בכח עצמו פסיעה טובה ודו"ק.

והגם שהכל מאמינים כך, אבל לידיעה הם צריכים, להתישב על הלב, כמו "מושכל ראשון", אשר ההשתפכות של לב נאמן אמיתי אל הבורא ית', מסוגלת לגלות שׂכל זה בעולם, כמו כל דבר פשוט ומקובל שמתישב כל צרכו על הלב."

בעל הסולם כותב על כך שבאמת חייבים ללכת ולעבור את כל התהליך עד שזה יתיישב על המוח ועל הלב. מהו התהליך? איך שהאדם מתחכם, איך שהוא נעשה רגיש יותר, איך שהוא מבין יותר מתוך כל מה שעובר, איפה שם בעמקות- אחרי המעשים, אחרי הפעולות, אחרי הבירורים תיווצר רשת קשר בינו לבין הבורא. כאילו שאין מה לעשות.

"וז"ע "ובקשתם "משם" את ה' אלקיך ומצאת", וזה ענין ברכת "הטוב ומטיב", שהוא "מטיב לאחריני", כי השגתו שורה באמת על הטובה, כי ע"כ, נקרא "טוב", ושם זה מושג לכל אדם בנקל. וזה ג"כ שם "אלקי חסדי". אבל מחמת קלותו להתקבל, לא נשאר היחיד על כל הבריות ודו"ק.

אבל ע"כ עבודה שבגלות וקיום תורה מעוני, מגולה בעליל לעין כל אבריו של עובד ה', השם הקדוש "אלקי צדקי", דהיינו, שלא היה רע כלל במציאות, אפילו ברגע קטן מהזמן, שז"ס "ומטיב", פירוש שאינו מתגלה על "הטוב", רק על "המטיב לאחריני", בסוד, "גם זו לטובה". שז"ע עמוק ונכבד מכל הנכבדות, ויחוד הזה לא משאיר שום מקום, אפילו. .. עת הזאת חוץ הימנו. וז"ס הוי' אחד ושמו אחד, המושג פשוט לשלמים. (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

יהודה ליב"

לא יכול להיות שיתגלה "טוב" בלי "מיטיב"

(הרב מיכאל לייטמן, 28.07.05)

-
שאלה: מה מסמלים החרב והמגן?

לענייננו, כדי להבין ביתר קלות, ואיך שאנחנו מדברים בדרך כלל, ה"מגן" זה להשפיע על מנת להשפיע, כוח האמונה, ו"החרב" זה כבר הכוח בלקבל על מנת להשפיע. אור החסדים ואור החכמה שנמצאים ברשותו של האדם. (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

שאלה: איך אפשר לזהות את דרגת הקשר עם האב בה הבן כבר יכול לקבל החלטות עצמאיות?

הבן יכול לקבל החלטות עצמאיות רק כדי להתחבר לאב. אין יותר החלטות מעבר לזה, בחיים לא, אין דבר כזה. כל יתר ההחלטות הן שקר, כי לא יכול להיות שהבן בהחלטתו לעשות איזו פעולה בניתוק מהאב יעשה אותה נכון, זה לא יכול להיות.

בעולם שלנו זה יכול להיות מקרי. כמו שאומרים, אם תיתן לקוף מכונת כתיבה, הוא יתחיל להדפיס לך רומן. זה יכול לקרות פעם מתוך עשרה מיליארד מקרים. ברוחניות אין דבר כזה, אין הסתברות כזו, כי הכל לפי חוקים מוחלטים. ואילו בעולם שלנו הכל לפי הסתברות, כביכול לפי המקרה.

כך שבניתוק מהבורא האדם תמיד טועה. למה הכוונה טועה? שלא עושה שלב לקראתו. כי רק במקרה שהוא דבוק, עד כמה שהוא מסוגל, יכול להיות שהוא בנתק, אבל עד כמה שמסוגל להיות דבוק ועושה פעולה ליתר דביקות, זאת הפעולה היחידה הנכונה בכל מקרה ומקרה שקורה לו. שהוא לא מקבל את הנושאים של המקרה, כל מיני אופנים שלו כדברים החשובים, אלא מקבל אותם כפרטים, כדי לעשות על פניהם צעד ליתר דביקות. הוא בודק את עצמו רק לפי הסרגל, דבוק פחות, חייב להיות דבוק יותר. וסביב זה כל התנאים הסביבתיים תומכים בצורה שלילית או חיובית, בלהתנתק או בלהתחבר, זה לא חשוב. אבל לפי זה הוא בודק.

והפעולה שהוא עושה היא לגמרי לא לפי התהליך של דביקות יתר, אלא הוא מתגאה בעצמו, חושב שנתנו לו את הקליפות האלה כדי שינצח. וזה לא נכון. נתנו לו אותם רק כדי שידבק יותר לאביו. ובזה שהוא הולך לנצח את הקליפות, נעשתה קליפה עוד יותר גדולה מהקליפות שנעשו לפניו. אתה יודע שאם באים ומתחילים להתווכח איתך בכוונה, מזמינים אותך לצעקה ולהכל, בסופו של דבר אתה יוצא יותר גרוע מהם. כי הם העבירו אותך מהמצב הטוב, המתוקן שכאילו היית לדרגה שלהם ועוד מעבר לדרגה שלהם, שאתה מתחיל להתנפל עליהם בחזרה. זאת אומרת, הגישה היא גישה שקרית לגמרי, כי היא לא עושֶה את הפעולה בתכנון הנכון. (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

שאלה: איפה עובר הגבול בין דביקות, שאדם נמצא בפעולה עצמאית כלפי הבורא לבין תלות בבורא? האם יש בכלל איזה גבול או הבחנה?

שתהיה תלות, לא חשוב. (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

 [...]

מה זו "עבירה"?

שהאדם נכנס לאיזה דביקות פחוּתה מקודם.-

רק כלפי הבורא, רק כלפי הדביקות

אנחנו מודדים קדושה או קליפה, עבירה או מצווה. -

מה זה "מצווה"?

בעוד איזה רצונות הוא נעשה יותר דומה לו, יותר קרוב.

(הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

-

שאלה: אז מה הבן היה צריך לעשות לאחר שגנבו לו את המגן והחרב?

לחפש את האבא.

שאלה: הוא נסתר.

נכון, אבל אם הוא לא יחפש אבא, אז הולך עוד יותר גרוע, כי חושב שעכשיו יבנה בעצמו כמו שילדים בונים מעץ או מפלסטיק מגן וחרב ואיתם ילחם וגם מתגאה בזה, אז נמצא עוד יותר בשקר. שברור שנותנים לו מכות, ברור שממש סוקלים אותו, והוא חושב שהוא מצליח. זאת אומרת, הכל ההפך, זה הולך יותר ויותר לכיוון העיוורון. (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

האנשים ש"הנקודה שבלב" מתעוררת בהם, 

היא הנקודה מאיבוד החרב והמגן האמיתיים. 

היה להם פעם מסך, 

גם לכלים דהשפעה וגם לכלים דקבלה.

(הרב מיכאל לייטמן, 31.01.13)

-

שאלה: איך מודדים קרבה לבורא?

קרבה לבורא הן מדרגות רוחניות. אם אדם כבר נמצא בזה, אז הוא מודד את זה בכלים שלו. השם שלו הפרטי, הפנימי, הרוחני הזה, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד, בכל מדרגה ומדרגה בזה הוא מודד את הדביקות שלו, בקו האמצעי הוא מודד את הדביקות שלו. אבל אצלנו בזמן ההסתרה האדם לא יכול למדוד את הדביקות, כי אין לו עדיין דביקות. הדביקות הראשונה היא זו שפותחת עיניים ואז ההסתרה מסתיימת ומתחלפת לגילוי.

אז איך בזמן ההסתרה הוא יכול לבדוק את מידת הדביקות? לפי זה שמייצב את עצמו נכון למטרה, לפי כמה שהוא מבין. זה "כל אשר בידך ובכחך לעשות, עשה", "אין עוד מלבדו", "טוב ומטיב". לעשות את כל ההצלבות האלה, לחבר את כל התנאים האלה כדי לזהות אחרי כל פעולה ופעולה "אין עוד מלבדו" ו"טוב ומטיב".

אם הבן היה עושה "טוב ומיטב" ו"אין עוד מלבדו", היינו, שאביו עשה לו את זה, ומתוך ההרגשה והמטרה של "טוב ומטיב" הוא צריך לחפש את אביו אחרי הפעולות האלה, ולא חשוב אם יש לו או אין לו מגן או חרב, נגנבו או לא נגנבו, אבא נסתר או לא נסתר, שיחפש אותו, אז לא היה טועה. כך אנחנו צריכים לפעול בזמן ההסתרה. (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

שאלה: איך מתחברים שני  הדברים, " כל אשר בידך ובכחך לעשות, עשה " לבין להיות דבוק בו בכל רגע? הרי אותו הבן הלך לעשות את החרב.

"כל מה שבידך ובכוחך לעשות", היינו, לחפש דביקות. אלא מה חשבת לעשות? לעבוד עם חרב ומגן? לא. לחפש דביקות בכל האמצעים. (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

שאלה: אם הכל "אין עוד מלבדו", אז איך רוכשים את השכל העליון?

נדבקים אליו. אתה שואל, "אם הכל נמצא אצלו, אז איך אני לוקח ממנו"? אתה לא לוקח ממנו. אתה נדבק אליו, ועל ידי זה יש לך. (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

שאלה: איך אני רוכש את ההבנות האלה, אם את הכל אני מדביק ל"אין עוד מלבדו", אני עובד כמו רובוט?

תדביק את עצמך. כל מה שעובר, עובר עלי: העולם הזה, האני, איך שאני רואה את הסביבה, איך שאני רואה את כולם. זה אני שכך רואה, שכך מקבל, שכך מרגיש אותם, ואת הכל אני צריך להדביק לבורא שמייצב לי את התמונה הזאת, שרוצה שאני ארגיש כך, ורוצה שבהתאם לכך אגיב על זה נכון. מה זאת אומרת נכון? שרק הוא עשה לי את זה, הוא בלבד, ומכוונתו טוב ומטיב.

וכשסידרתי את עצמי בצורה כזאת, אז אני בודק את עצמי, האם אני דבוק ל"אין עוד מלבדו" ול"טוב ומטיב"? זאת אומרת, האם זה שאני עכשיו תפסתי את עצמי, "זה בא מהבורא, טוב ומטיב למרות שזה נראה לי רע, אני מבולבל, נראה לי שזה ממישהו אחר ולא ממנו", שסגרתי את כל הדברים יחד, כיוונתי את זה אליו, האם אני עכשיו יכול להגיע למצב שזה באמת טוב וזה באמת מההטבה שלו, ושהדברים האלה נמצאים כך בהרגשה ובהכרה שלי, ושיותר מזה אני לא רוצה. שאני רוצה להיות דבוק בו, על כל אותם התנאים שעשה לי. האם אני יכול להגיע לזה או לא? אם אני יכול, גמרנו, מימשתי את המצב. אחריו יבוא המצב הבא. (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

"ניצוץ" זה החלק המקולקל, 
הקטן ביותר, מהמגן והחרב.

הניצוץ שלנו גם כולל בתוכו

אור דחסדים, אור דחכמה, 
והמסכים על זה, ואת כל הדברים.

(הרב מיכאל לייטמן, 31.01.13)

שאלה: אתה אומר כל הזמן שהבורא כאילו מפרק לנו את הלגו כדי שנרכיב אותו שוב ושוב, כדי להשיג משהו יותר מההרכבה עצמה כי זה כמו רובוטים, אלא כדי שנשיג את השכל העליון.

לא נכון, מה זאת אומרת כמו רובוטים? אני לא רוצה אפילו להיכנס לזה, זה לא נכון. אם הילד לא ישחק בדיוק בצעצוע, הוא לא ידע איך לגדול. לא הצעצוע זה הנושא, אלא לרכוש מזה שכל עליון יותר, אבל בצעצוע הזה, במקרים האלה בחיינו, שם אנחנו נפגשים עם הבורא. אני מצטער, זו תפיסה לא נכונה. (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

 לשיעור 22.07.09 

לחץ כאן

במקום חרב ומגן אמיתיים 

לוקח משהו שהוא עשה מעץ ומשחק עם זה

רק לתלות את זה בבורא, אני מדבר על חיי הקבוצה, ואז לדרוש ממנו, ממש לדרוש "נצחוני בני", שיתערב עכשיו ויעשה מה שצריך. אם אתם עוזבים אותו ומתחילים לעשות חשבונות לבד זה כמו אותו בן מלך שבמקום חרב ומגן אמיתיים לוקח משהו שהוא עשה מעץ ומשחק עם זה, כאילו שהוא חכם וגדול ומזה הוא יעשה את החיים שלו חדשים. אסור לעשות את זה, זה לא בדבקות לבורא, למי שסובב אתכם.(הרב מיכאל לייטמן, 17.08.18)

האדם חושב 

שמלבד העצות שמשמיעים לו מקובלים,

הוא יכול או צריך לתת עוד איזו יגיעה בתיקון עצמו.

אלא שמלבד לגלות את הרע שבו,

עד כדי כך שישנא אותו,

ויבין שזקוק למשהו אחר,

אין האדם יכול לעשות מאומה.

ואם חושב שהוא עצמו מסוגל למשהו,

אזי הוא כאותו בן מלך,

שבונה חרב ומגן מלאכותיים מקרש ועץ.

(הרב מיכאל לייטמן, 28.07.05)

-

 

"משל המגן והחרב - בעל הסולם"

הרב מיכאל לייטמן בשיעור מתאריך 31.01.13

משל: למלך שלקח בנו אצלו ללמדו תכסיסי מלוכה. ויראהו את כל הארץ, את אויביו ואת אוהביו.

ויתן המלך לבנו חרב מגנזי אוצרותיו. וסגולה נפלאה בחרב זה, אשר בהראותו החרב לאויבים - כרגע יפלו לפניו כדומן על האדמה.

וילך בן המלך ויכבוש מדינות רבות, וישלול שללם ויעש חיל." זאת אומרת המלך נתן לבן שלו יכולת להילחם בחרב ובמגן, גם מסך לאור החסדים וגם לאור החכמה. שיש להילחם נגד כל האויבים הפנימיים שלו. מה עשה עם זה הבן?  

"לימים אמר המלך לבנו: עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר עצמי שם. ואתה תשב על כסאי ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה." זה מה שרוצה המלך, שאנחנו נגיע לדרגתו, שאנחנו ננהל את המציאות. "ועוד לך מגן זה אשר עד היום היה טמון בגנזי המלכות, ושום אויב ומתנכל לא יוכל להרע לך. בהמצא המגן הזה ברשותך." אור דחסדים.

"ויטול המלך את החרב ויכרכו במגן, ויתן לבנו. והמלך עצמו עלה אל המגדל ויסתתר שם.

ולא ידע בן המלך כי החרב והמגן כרוכים זה בזה." לפני שיש לו אור דחסדים, צמצום ואור חוזר, אי אפשר להשתמש בכלים דקבלה. "וכיון שהמגן לא היה חשוב כלל בעיניו - לא שמר אותו, ונגנב ממנו המגן, ועמו החרב." כי על מנת להשפיע לא היה חשוב לו, הוא לא החשיב את זה, שזה אור דחסדים, אלא הוא החשיב רק את החרב.  

"וכהשמע במדינה אשר בן המלך מנהיג הארץ, וגם נגנבו ממנו החרב והמגן, מיד העיזו פניהם, והתחילו אויביו לערוך עמו מלחמה, עד שנפל בידם בשבי." זאת אומרת נשבר. אכלו אותו אותם הרצונות הפנימיים שלו וגם החיצוניים, מה שנראה לנו חיצוניים בעולם הזה, היינו כל העולם, וכך יַצא לגלות.

"הוא וכל הרכוש הרב. ועתה שאויבם בידם - שפכו כל חמת נקמתם עליו. ונפרעו ממנו על כל מה שהתעלל בהם בימי הנהגת אביו. ובכל יום ויום הכו אותו מכות נמרצות." כמו שבעל מנת להשפיע השתמש בהם רק כדי לעשות נחת רוח לבורא, ולא שם לב לרצונות האלה, מה שהם בעצמם, אלא צמצם אותם בצורה הטבעית ושימש אותם בצורה הפוכה, בעל מנת להשפיע, כך עכשיו כל התכונות והרצונות הללו מתגברים עליו ונעשים גדולים, זאת אומרת נעשים לקליפות.

"ויתבייש בן המלך מאביו, כי צרת אביו כאבה לו יותר מצרתו." זאת אומרת הבעיה היא לא שהוא נכנס למצב כזה, שהוא בירידה. לא על חשבונו הוא חושב בזמן הירידה, אלא על כך שלא יכול לעשות בזה נחת רוח לבורא. "וישת עצות בנפשו לעשות חרב ומגן כראשונים כדי לפייס את אביו ולהראותו חכמתו וגבורתו." זאת אומרת, במקום ללכת ולעשות את התיקונים הנכונים, האמיתיים, הוא עושה כאילו שיש לו תורה, כאילו שיש לו מצוות, כאילו שהוא מקיים אותן, הכל כאילו, במקום לפנות לבורא ובאמת לעבוד על ההזדהות עימו.

"ובתחבולות עשה מין חרב, דומה לחרב הראשון. וכן עשה מגן, דומה למגן הראשון." כאילו שיש לו תורה ומצוות והכל. התורה והמצוות הארציות הללו, הן במקום אלה האמיתיות.

"וכאשר נכונו כלי מלחמתו בידו, קרא בקול אל אביו שבראש המגדל: התפאר עלי, כי בן חכם ישמח אב וכו'" הוא עוד מתגאה בזה. "ועד שהוא קורא אל אביו, אויביו הולכים ופוצעים את מוחו וכבדו. וככל שירבו עליו המכות - כן יתגבר ויחזק את עצמו כדי לפייס את אביו." כי הוא נמצא בקליפה ולא מבין שהוא עובד הפוך. "וצועק: עתה איני ירא מכל. ומי יוכל להלחם בי בזמן שהחרב והמגן שלי בידי." הוא חושב שההתגברות שלו כאן היא חשובה, ולא שצריך לקבל כוח התגברות מלמעלה מהמאור המחזיר למוטב. הוא עובד בצורה הפוכה לגמרי.

"וכל כמה שהוא מתפאר - אויביו מרבים עליו מכות ופצעים. אבנים ומקלות פורחים על ראשו." והוא עוד מתגאה שמתוך זה הוא עובד הבורא. "ודמו שותת על לחיו. והוא מתאמץ לזקוף קומתו בגאוה, כגבורים, להראות לאביו שעתה אינו ירא מכל. וכשחק מאזניים נחשבו לעומת גבורתו. כי החרב עמד לו, או המגן עמד לו וכו'.

וזה שרמז המשורר, "תאבד דברי כזב", דהיינו, אותם שפניהם כקוף בפני אדם. ועושים בכח עצמם חרב כמעשי הקב"ה;" חוזרים למעשה הקוף, כי הם היו בדרגת אדם, קיבלו תורת אדם, סילפו אותה וחזרו לדרגת הקוף. "ולא עוד, אלא שרוצים גם כן להתפאר במלאכה זו כמו שהשי"ת מתפאר וכו'," נדמה להם שהם עושים את העבודה הכי חשובה ומגיע להם הכל, שכרם גדול. "ועליהם נאמר "איש דמים ומרמה יתעב ה'", כי במעשי אנוש עושה מגן ומתפאר שאינו מרגיש שום כאב וכו' - גם זה יתעב ה', דהיינו, ששליתו נהפך על פניו, כי אומר שהוא בעל חכמה וגבורה, ואינו ירא מכל, ויחד עם זה מלא מרמה ומבקש תחבולות וכו', זה יתעב ה'.

אלא כל השלמות מונח בסוד שם הקדוש "אלקי צדקי", אשר כל אבריו וגידיו ידעו שמקום "השראת השכינה", הוא במקום "הצדק", דהיינו, בזה הידיעה החלוטה, אשר צדקו יחדיו כל מחשבותיו, ולא צעד עוד שום אדם בעולם פסיעה רעה שוה בשוה, כמו שלא יצעד בכח עצמו פסיעה טובה ודו"ק.

והגם שהכל מאמינים כך, אבל לידיעה הם צריכים, להתישב על הלב, כמו "מושכל ראשון", אשר ההשתפכות של לב נאמן אמיתי אל הבורא ית', מסוגלת לגלות שׂכל זה בעולם, כמו כל דבר פשוט ומקובל שמתישב כל צרכו על הלב.

וז"ע "ובקשתם "משם" את ה' אלקיך ומצאת", וזה ענין ברכת "הטוב ומטיב", שהוא "מטיב לאחריני", כי השגתו שורה באמת על הטובה, כי ע"כ, נקרא "טוב", ושם זה מושג לכל אדם בנקל. וזה ג"כ שם "אלקי חסדי". אבל מחמת קלותו להתקבל, לא נשאר היחיד על כל הבריות ודו"ק.

אבל ע"כ עבודה שבגלות וקיום תורה מעוני, מגולה בעליל לעין כל אבריו של עובד ה', השם הקדוש "אלקי צדקי", דהיינו, שלא היה רע כלל במציאות, אפילו ברגע קטן מהזמן, שז"ס "ומטיב", פירוש שאינו מתגלה על "הטוב", רק על "המטיב לאחריני", בסוד, "גם זו לטובה". שז"ע עמוק ונכבד מכל הנכבדות, ויחוד הזה לא משאיר שום מקום, אפילו. .. עת הזאת חוץ הימנו. וז"ס הוי' אחד ושמו אחד, המושג פשוט לשלמים."

המציאות מחולקת לפי הגישה שלנו לשני חלקים, ה"טוב ומיטיב לרעים ולטובים". זה לא כך בדיוק אבל לפחות. מה זאת אומרת רעים וטובים? האלו שנמצאים בניתוק לפי הפכיות התכונות, שלא מרגישים את הבורא, ומרגישים את עצמם רע במידה שזה מזרז אותם ומקדם אותם לטוב. (הרב מיכאל לייטמן, 31.03.13)

שאלה: אתה יכול להסביר את הבדל בין החרב והמגן האמיתיים לעומת המדומים?

האמיתיים זה ברור לנו, להשפיע על מנת להשפיע זה המגן, חפץ חסד, קטנות, שזה באמת מגן כנגד כל החיצוניים, הוא לא עושה כלום חוץ מלהגן על עצמו ובזה נשמר. המגן הוא קודם כל. והחרב זה לקבל על מנת להשפיע, שהוא באמת הורג את כל האויבים האלה שהם כולם הרצון לקבל לעצמו, והופך אותם לפי ארבע בחינות, ארבע מידות בית דין, סקילה, שריפה, חרב, חנק, לעל מנת להשפיע. זו עבודת החרב.

אנחנו לא יכולים עכשיו לראות את הדברים הללו במציאות המלחמות העולם, באיך שמשתמשים בזה כל העמים, בני אדם, שהמגן הופך להיות לחומה ולבית. יש כאן הרבה. סך הכל זה היסוד של התיקון, שעל זה אנחנו בונים כל מיני תיקונים כאלו בכל מיני צורות שונות. וזה גם חרב.

אז ברוחניות זה מגן וחרב. בגשמיות מה שמשתמשים, זאת אומרת בצורה הפוכה, שזה קליפה, יותר טוב לא לפרש. (הרב מיכאל לייטמן, 31.03.13)

שאלה: בכל המלחמה של הבן, שהוא כאילו מתגאה בה, האם הוא יודע שהוא כאילו עובד הפוך? האם הוא בכלל יודע שפוצעים אותו?

כדי לדעת הוא צריך להגיע להכרת הרע. הוא צריך להגיע לכך, וזה לא פשוט. ודאי שהוא לא יודע. זה כל העניין, שהוא עוד מתגאה אפילו. הוא לא נמצא רק בזה שהוא לא יודע, הוא בעצמו יודע שהוא עובד נכון, והוא עושה עבודת קודש, ומתגאה בכך כלפי הבורא ובטוח שעושה נכון והבורא מתגאה בו. איך יכול להיות שאתה שואל האם הוא יודע? הוא יודע שבמאה אחוז הוא צודק, שאין יותר חשוב ממנו, שהעבודה היא הכי חשובה, שהוא ממש עושה טובה לכולם ולבורא.

תלמיד: לכן זה מפליא, הוא באמת רוצה להשפיע, הוא באמת רוצה לעשות טוב ופוצעים אותו, וזה כל כך אכזרי.

כן, זה אכן הציור.

תלמיד: זה כזה אכזרי, הרי הוא בכל זאת ממש רוצה להיות בהשפעה.

הוא רוצה מכל הלב, וזה נקרא "קליפה".

תלמיד: זה מאוד אכזרי. זה נשמע קצת מוזר.

מה זה מוזר? אתה חושב שזה משְׂחק, זה לא משחק. הוא ממש נמצא בתוך זה, אלה החיים שלו. הוא הולך על זה על החיים ועל המוות. אתה גם רואה מה השכנים שלנו עושים, המוסלמים, הנוצרים, לא חשוב, כל אחד בתקופה שלו. תקופת היהדות נגמרה לפני אלפיים שנה, תקופת הנצרות לפני כמה מאות שנה, ותקופת האסלאם עכשיו היא עדיין בפריחה, בהתחממות, אמנם שגם קודם היו כל מיני מלחמות. אז מה, כל אחד חשב שהוא במאה אחוז צודק.

הדת בנויה בדיוק הפוך מחכמת הקבלה, מעבודת ה'. בעבודת ה' יש לנו ג' קווים, וגם בדתות יש העתקה מג' קווים. אסלאם זה קליפת ימין, נצרות זה קליפת שמאל, והיהדות העממית זה הקו האמצעי.

תלמיד: אני מתאר לעצמי שיש מצב כזה מקביל גם בזמן ההכנה הרוחנית.

אנחנו עוברים את המצבים האלה במקצת, במהירות רבה.

תלמיד: עד שיפילו בך את האסימון שאתה עובד הפוך, אתה יכול להמשיך עם החרב ועם המגן ועם אלף שטויות.

אם הבורא לא מביא אותך לקבוצה ואומר "קח", אתה נמצא בכל מיני מצבים. וגם אחרי שהוא מביא אותך לקבוצה, אתה רואה מה שקורה, נמצאים אצלנו כך וכך אנשים, אבל עברו דרכינו פי עשרות. זה ככה. לאו דווקא שזה שייך אצלם לדת ולאיזה פילוסופיה פנימית, אלא פשוט לא כדאי להיות במלחמה ויוצאים לזרימת החיים כדאתמול וזהו. (הרב מיכאל לייטמן, 31.03.13)

שאלה: לפי המשל, הבן יודע בדיוק את הרגע שהוא מאבד את המגן ואת החרב, ומה במציאות?

לא, הוא חושב שהוא עכשיו יכול לעשות. הוא לא מחשיב את המגן והחרב, הוא חושב שהוא יכול לעשות בעצמו. הוא לא צריך את המאור המחזיר למוטב, הוא בעצמו יכול להיות טוב ולהיות בסדר. הוא לא לוקח "מצוות" שזה נקרא התיקון שלו בעל מנת להשפיע על כל רצון ורצון שלו, על תרי"ג רצונות שצריך להרכיב כוונה על מנת להשפיע, אלא איך שזה בהעתקה בעולם שלו. זה מספיק לו והוא חושב שזה נכון. אותו דבר עם התורה, הוא לא צריך את המאור המחזיר למוטב, הוא לא צריך את הכוח הזה מלמעלה, הוא יכול לעשות מגן וחרב מעצמו. והוא בטוח שהוא צודק והוא בטוח שהוא מבין. וחלילה הוא לא משקר, אתה רואה את מלחמות הדת, כל אחד חושב שהוא צודק. (הרב מיכאל לייטמן, 31.03.13)

שאלה: מה הוא יכול לעשות? כתוב פה שהוא מתבייש מאביו, הוא נמצא בשבי אויביו.

אתה שמעת ממני שאני מאשים פעם מישהו? אני אף פעם לא מאשים. איך אפשר? אם זה מה שאדם מקבל מלמעלה והולך באמונתו, ועושה בכוחו, וכל המחשבות וכל הרצונות שלו הן לפי הרשימות שמתגלות על ידי המאור הכללי שמגלה אותן ומפעיל אותן, אז ודאי שאין מה לדרוש. לכן כתוב, "כולם כבהמות נדמו".

אלא אנחנו חייבים לזרז את התפתחות שלהם, אם הגיע הזמן. עכשיו הגיע זמן, ואנחנו חייבים. אבל אם לא, אז המקובלים ישבו בשקט, סתמו את פיהם וזהו. לכן בחר רשב"י לגלות או לא לגלות, ומתי לגלות את הזוהר. בעל הסולם מסביר שזה נעשה בזמני רבנן סבוראי. ואחר כך, כשנגלה על ידי אלמנתו של רבי משה די לאון, הוא אומר שזה ממש קלקול גדול.

מצד אחד זה זירז את ההתפתחות, אבל מצד שני זה נגלה לא בצורה הנכונה והמתוקנת. יש כאלה דברים, אנחנו פעם נלמד מה זה נקרא "קלקול הרוחני" כביכול, שמצד אחד זה זירז את ההתפתחות הרוחנית של כל האנושות, דרך פילוסופיות, דרך כל מיני קלקולים ודאי, שלא בצורה הנכונה המתוקנת, אבל זירז. האנושות הייתה חייבת את זה. וגם אנו היינו חייבים להתקדם על ידי הייסורים, והם על ידי התורה שלהם, שקיבלו מזה חיזוק, עם כל המיסטיקות שלהם והפילוסופיות וכל התיאולוגיות.  

אז ודאי שאנחנו לא מאשימים אף אחד. אין לי בפנים לאף אחד שום תביעה. אפילו לאלה שעכשיו מכינים טילים לשלוח עלינו. אם משהו קורה בעולם זה אתה עושה, למי יש לך לפנות? רק לבורא, לבקש כוח לתקן ואז כל הדברים האלה יפלו, כי הם העתקה ממך.

או שאתה רוצה להתייחס לחיים כמו שמתייחסים אלה שלא תופסים את שני העולמות, אז זה משהו אחר. (הרב מיכאל לייטמן, 31.03.13)

שאלה: השאלה היא מה אנחנו לומדים מכך?

אנחנו לומדים מזה שאנחנו צריכים לתקן את עצמנו, ואז כל הדברים האלה כהעתקה מהפנימיות שלנו ייעלמו, ייתקנו. יש משפט כזה "אסור לאדם להגיד שייעלמו מהעולם אלא שיחזרו בתשובה". אסור לנו לחשוב שאנחנו רוצים לרעת מישהו, רק לתיקון. (הרב מיכאל לייטמן, 31.03.13)

שאלה: בעל הסולם כותב, "כי בן חכם ישמח אב". מהו המצב הזה?

בכך שהוא יתקן את עצמו. כי האדם חושב שהוא חכם, מפני שהוא בנה, שהוא עיצב, את ה"מגן והחרב", ולכן, הוא כביכול הולך להצליח נגד האויבים שלו. השאלה היא, האם נראה לו שהוא מצליח או לא? כאן כתוב, שהוא כאילו "כולו בדמי", אבל האם כך זה באמת נראה לו? וזה כלפי התמונה האמיתית, אנחנו עכשיו מבררים רק שכבה, פרוסה, עליונה. (הרב מיכאל לייטמן, 31.03.13)

תלמיד: האם בעבודה הפנימית שלנו כדאי לברר יותר את המצב של קטנות, ולא מושגים כמו "בן חכם". כי איך יכול להיות בכלל מצב כזה של "בן חכם", כי תמיד הגדול הוא החכם?

זהו האדם בעצמו שצועק, "תראה איזה בן חכם יש לך, שעושה רצונך, ועד כמה שאני מצליח בזה, ועד כמה שאני בטוח שאתה מתגאה בי, ועד כמה שאני אוהב אותך ואתה אוהב אותי". הוא רואה תמונה טובה מאוד, אבל לגמרי מזויפת.

תלמיד: האם לא מכוונים לזה אף פעם?

למרות שהוא יושב בגלות, ולמרות שהוא נמצא בהשפלה, בחוסר אונים, ובכלל לא בגילוי, ולא בהתקרבות האמיתית. אבל הוא בנה לעצמו כזאת מציאות, תמונה, דמיון, שהכל כביכול כגמר התיקון.

תלמיד: איזה בן הוא צריך להיות כדי לשמח את העליון, את האב? איזו מילת תואר אפשר להדביק לו?

בן שמבקש "חרב ומגן" מאביו, שהוא מבין שזה אבד לו, שהוא היה בחוסר חשיבות לחרב ומגן. ואת זה אביו סידר לו כדי שעכשיו הוא יראה עד כמה שהוא נצרך לזה, ועד כמה שהוא חייב לקבל אותם לפי בקשתו, שיהיו לו כלים משלו. כי את הכלים הקודמים, להשפיע על מנת להשפיע, ולקבל על מנת להשפיע, הוא קיבל מלמעלה, מהאין סוף, ולכן הוא לא הרגיש בהם חשיבות. או שהוא לא ידע שהם חשובים, שהוא לא ידע שזה בא מאביו, הוא לא היה מתקשר אליו, לא הייתה ביניהם סיבה מספיקה כדי להיות קשורים עד כדי כך. לכן אביו סידר לו שהוא יאבד את המגן והחרב, ושיימצא בין הקליפות. אבל עכשיו מתוך הקליפות הוא חייב לבקש "תן לי מגן וחרב". למה? "כדי להשפיע לך, כדי שבאמת אתה תתגאה בי, כדי לעשות לך נחת רוח". ולא שאני אלחם נגד האויבים, השונאים, כי הם כולם שליחים של אבי, והוא שהופך את התמונה הזאת להיפך.

צריך לבקש כוח. איזה כוח? אני צריך לעשות צמצום, אני צריך לעשות מסך, אני צריך לעשות כל מיני חשבונות, אני צריך לקבל על מנת להשפיע, הכל אני צריך לעשות. האם אני צריך לעשות את זה? לא, הבורא עושה את זה. אני רק צריך לבקש שזה יקרה, אני צריך את חשיבות של האב, זה מה שחסר.

בזה שהוא הולך לעשות מגן וחרב בעצמו, זה נקרא שהוא "לא מחשיב את אביו", הוא חושב שהוא מסוגל לעשות את זה לבד, שלבד הוא מסוגל להשפיע, שלבד הוא מסוגל לעשות את כל הדברים שבעולם. (הרב מיכאל לייטמן, 31.03.13)

שאלה: המאמר הזה נכתב ב-1921, ומאז הרבה דם נשפך ולא נראה שהילד מבקש את החרב ואת המגן המקוריים עדיין. איך מזרזים את התהליך כדי שיגיע באמת לבקש את החרב והמגן המקוריים?

כנראה שאתה אשם בזה, אתה צריך לעשות משהו.

תלמיד: הרי אני לא יכול לפנות אליו ישירות.

כך כולם חושבים.

תלמיד: האם לפנות ישר לילד הזה, ולדבר אליו גלוי?

לאיזה ילד? למה לילד? תפנה לעצמך. "מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". מי? אתה. למה אתה פונה למישהו אחר? אתה מחכה שזה יבוא מהם. גם כשאתה מפרסם את חכמת הקבלה ברבים, ודואג לכל העולם, אתה בזה בעצם מתקן את עצמך. ההפצה היא בשבילנו, על ידה אתה לא מתקן אף אחד.

אתה רואה את ההעתקה שלך במציאות החיצונית. בכל מה שאתה רואה בעולם, מאפריקה ואחמדינג'אד והרוסים והגרמנים וכולי, אתה בעצם רואה את עצמך, שכביכול הפכו אותך מבפנים החוצה, שפתחו אותך וכך זה נראה, זו כל הגיאוגרפיה שלך.

כמו שאומר בעל הסולם, על ידי זה שהבורא נתן לנו את היכולת במצב שלנו, כשאנחנו לא מכירים את הנשמה שלנו, הוא נתן לנו יכולת בינתיים להתייחס לעולם בצורה שבה לאט לאט אנחנו מתחילים מההעתק שמחוצה לנו, לקבל אותו פנימה.

לכן "ואהבת לרעך כמוך", כשאתה לאט לאט מתקרב למושג הזה, ואתה מבין שהכל נמצא בך ולא מבחוץ, אתה מתחיל לאסוף את כל התכונות שלך שכביכול נמצאות בחוץ, שכך נראות לך. וכך אתה לאט לאט מתקן אותם, ובצורה כזאת אספנית, אתה מקרב את כל האיברים האלה. (הרב מיכאל לייטמן, 31.03.13) 

עד כמה שהצרות, הבעיות, הבלבולים והבושה

גורמים לו לכך שהוא הולך ומתרחק.

ראשית, שהוא חושב שהוא עצמו יכול לבנות חרב ומגן.

שנית, שהוא הולך לרמות את אבא שלו.

זאת אומרת,

להוריד אותו מהדרגה שהוא יודע ומבין הכל,

לא לבקש ממנו בצורה כלשהי,

ולא לחפש לאן הוא נעלם.

היינו,

לא לתלות את ההצלחה הקודמת שלו בזה שאביו היה לידו,

אלא שהוא עצמו מסוגל על ידי כלִי זין משלו להצליח.

וכל זה כדי לחפות על הבושה כלפי אביו.

האם זאת ההרגשה הנכונה כלפי האבא?

 (הרב מיכאל לייטמן, 22.07.09)

-

שאלה: לא ברור האם כשאבדה לו גם החרב וגם המגן, נשאר לו קשר עם הבורא?

לא נשאר.

תלמיד: אבל האדם עדיין חושב עליו, ולא חושב על הכאבים שלו, על הפצעים שלו.

נכון, כי אם הוא לא חושב על כלום, אז הוא נקרא "בהמה", ועל זה אנחנו לא מדברים. כל עוד שהבורא לא מעורר אותו, אין לו כלום. וכאן עדיין נשאר איזה מין קשר, לכן הוא עדיין מאמין שיש משהו, שיש מישהו, שהוא קיבל ממנו משהו, שחייב לו משהו. עדיין יש איזה חוט כזה, אבל החוט הזה לא מביא לו שום דבר בצורה ישירה.

תלמיד: אבל אנחנו אומרים שהוא הדבר הכי גדול, "אין עוד מלבדו", רק עליו לחשוב, לראות שאחרי הכל יש בורא. מה הוא עושה בעבודה שלו, אם עדיין קשר נשאר?

הוא בנה לעצמו מתוך הניתוק, שנעשה לו אחרי השבירה, שהוא איבד את החרב ואת המגן, זה נקרא ש"המסך נשבר". מסך לקבל על מנת להשפיע, זה "החרב", ומסך להשפיע על מנת להשפיע, זה "המגן". אלה ארבעה מלכים ראשונים, וארבעה מלכים אחרונים. המסך נשבר.

יש בזה כל מיני מדרגות, גם בכל אדם ואדם וגם בכללות, פרט וכלל שווים בזה לפי המבנה. בהעתקה של העולם, העולם זה האדם, או ש"האדם זה עולם קטן". לפי כך, יש דתיים, חילונים, קליפת ימין, שמאל, אמצע, וכל מה שיש בכלים השבורים, יש בעולם כהעתקה. העמים וכל מיני הדתות וכל מיני הזרמים, כולם מלאחר השבירה. כך לומדים ב"תלמוד עשר הספירות".

אם אנחנו יודעים נכון את מה שהוא מפרש בתע"ס, אז אתה רואה את כל הדברים שבעולם לפניך בצורה פשוטה. כי כל זה בא מלמעלה, וכך זה מתרחש, ואין כאן משהו שמנותק מכוחות ההשגחה. לכן אם אתה מסתכל כך על התמונה הזאת, אז אין לך למי לפנות, כי אם אתה רואה, את מה שאתה רואה, אז אתה רואה את הנשמה שלך, את הכלי שלך. ואז אתה צריך לתקן.

לכן כתוב שכל אחד מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות או לכף חובה, כי מה שהוא רואה, הוא בעצם רואה את עצמו, כאילו שפתחו לו את הבטן וכל הפנימיות שלו נשפכה החוצה. (הרב מיכאל לייטמן, 31.03.13)

שאלה: במה תלויה יכולת האדם להתמיד במלחמה נגד האויבים הפנימיים?

קודם כל, אתה מדבר על אנשים שכבר קיבלו התעוררות לאמת ולראות את עצמם כחייבים לחפש את המלך ולחזור אליו וכן הלאה. אם אתה מדבר על האנשים שהנקודה שבלב מתעוררת בהם, היא הנקודה מאיבוד החרב והמגן האמיתיים. היה להם פעם מסך, גם לכלים דהשפעה וגם לכלים דקבלה. למעשה אין כלים דהשפעה וכלים דקבלה על עביות שורש, א' וב'. נניח,מלכי דחג"ת, ומלכי תנהי"מ, שהיה להם מסך והמסך נעלם.

אז הניצוץ מאותו המסך, כשהיה לי כוח, שיכולתי, ושאולי אני מסוגל, שאני רוצה, זה אפילו "אחוריים דנפש דקדושה". זאת אומרת שזה לא שאני משיג משהו, אבל אני יכול להשיג, יש בי משהו שמשתוקק לזה, נכסף לזה, אני בנטייה גדולה לכך. זה נקרא "ניצוץ". ניצוץ ממה? ניצוץ זה החלק המקולקל, הקטן ביותר, מהמגן והחרב. הניצוץ שלנו גם כולל בתוכו אור דחסדים, אור דחכמה, והמסכים על זה, ואת כל הדברים.

זה רק נראה לנו כניצוץ, כמו רשימו שאנחנו אומרים שהוא בעצם כל המציאות, אבל הוא מתגלה כרשימו. לכן לאלה שיש ניצוץ, רק האמצעי חסר להם, האמצעי לקשור את הניצוץ שלהם לאור, וזה נעשה על ידי החברה. מה בסך הכל חברה מביאה להם? חשיבות. אין יותר חוץ מחשיבות. שכל הזמן, כל הזמן, יהיה לך חשוב לדרוש את המאור המחזיר למוטב, כדי להגיע להזדהות עם הבורא, להשתוות הצורה. זאת אומרת, החברה מביאה חשיבות.

למה החשיבות? להסתרה. החברה מוסיפה לך, למצבך, את אותם התנאים שעל ידם אתה כאילו מדלג על ההסתרה. וכאילו שהיית רואה את הבורא החשוב. ואתה ודאי צולע, דמי, לא באמת, אבל אתה הולך על זה בצורה רציונאלית, בידיעה ברורה שזה כך, ואין ברירה. זה זמן ההכנה, זה נקרא "יגעתי ומצאתי". (הרב מיכאל לייטמן, 31.03.13)

שאלה: אבל הדמי הזה, המשחק הזה, הוא גם כמו מגן מלאכותי?

לא, כי אתה קשור לאמת, ורק האמצעי שלך הוא אמצעי שקר. שהחברה מספרת לך כאילו הבורא חשוב, כאילו שהם יודעים, אבל הם לא יודעים כלום. האם התלמידים של רבי יוסי בן קיסמא, ידעו? הם שום דבר לא ידעו, הוא ידע יותר טוב מהם, אבל הם היו מוסיפים לו, דרכם הוא היה מגלה שזה חשוב. לכן זה תלוי ביחס האדם וצריכים על זה לעבוד, אין מה לעשות, אין ויתור על החוקים, אלה חוקי העולם.

אנחנו צריכים להתעורר. האוויר צריך להיות כאן כחשמל מגדלות המטרה. ואם לא יהיה כך, לא יהיה לנו כוח להגיע למטרה. (הרב מיכאל לייטמן, 31.03.13)

 לשיעור 31.01.13

לחץ כאן